פוסט ראשון – פוסט של זעם

לא זו הדרך בה רציתי להציג עצמי, או את הבלוג.

רק אתמול גמלה בי ההחלטה לפתוח בלוג, ולפתח את הכתיבה לתחביב קצת יותר רציני ממה שהיה עד עכשיו.

הייתה לי תכנית איך לפתוח את המסע הזה - "שלום, אני נמרוד. עשיתי בחיים ככה, תכננתי לעשות דבר אחר, חשבתי על ככה וככה והנה אני פה." אבל זה לא ייצא לפועל באופן הזה. אולי בפעם אחרת. אחרי שארגע מעט. אחרי שאוציא קיטור.

על מה הקיטור?

היום התפרסמה בדה מרקר הכתבה הזו. בקצרה, מדובר על הוסטל לילדים אוטיסטים הממוקם במושב ינוב בשרון. ההוסטל חשוף להתעללות בריונית חסרת מצפון (כך על פי הכתבה) מצד שכנים אשר לא מוכנים לחיות בדו קיום עם ההוסטל.

אני מזכיר - ילדים אוטיסטים. מי שמגיע למוסדות כאלה איננו בתפקוד גבוה. עולים במוחי מעט מאוד טיפוסים אחרים העונים על הגדרה מילונאית של "חסרי ישע". ודווקא הם סופגים התעמרות בלתי נתפסת, אשר בין היתר כוללת הפעלת רמקול רב עוצמה המופנה ישירות לכיוון ההוסטל, מתוך ידיעה ברורה כי הרעש הנוראי מכניס אותם למצוקה.

הוסיפו לקלחת את העובדה כי אני ומלכת היופי הורים לילד על הרצף האוטיסטי וקיבלתם סערת רגשות טהורה.

העליתי פוסט בפייסבוק לגבי האירוע הזה. לא אכנס בפירוט למה שרשמתי שם, אלא אציין רק כי המילים "פני הרשע", "פאקינג" ו"קיבינימט" היו בין המילים המרכזיות שם.

מגיב לי קרוב משפחה באלה המילים:

**_"לא הכל שחור ולבן.

קראתי תגובה של מישהי באחת הכתבות בנושא, היא בנאדם נורמלי והקימו ליד הבית שלה הוסטל כמו זה, לפיה יוצאים מהבית צעקות/זעקות במשך כל היום. היא מנסה בכל מאודה לפנות אותם (בצורה חוקית בשונה מהבהמה הזה) ללא הצלחה.
מעבר לצקצוקי הלשון, באמת שאני חושב מה היה קורה אם היו מקימים הוסטל ליד הבית שלי שהיה מפריע לי בניהול חיי.
כנראה שהייתי מתנהג כמוה ולא כמו הבהמה.
אבל עדיין, זה לא מקרה כזה שחור/לבן של שכן שסתם בחר להתעלל בילדים המסכנים האלו."_**

"לא הכל שחור ולבן". אויש, איזו בחירה גרועה של מילים בתור התחלה.

אתם מבינים, יש בהוסטל צעקות. והן מפריעות. ומנסים לפנות אותם (באופן חוקי, הכל כחוק, הרי אנחנו לא בהמות כמו ההוא מינוב). ולקינוח, ההוסטל מפריע לו בניהול חייו.

אם צעקות זה הבעיה שלכם, מה ההבדל בין זה לגן רגיל? לא רחוק ממני ישנו גן, ובמשך היום ישנן צעקות של ילדים. יש בתים שממש צמודים לו בשכנות. אני לא רואה אף אחד מהשכנים מתעלל בגנים האלה. אבל הוסטל לאוטיסטים? אה, זה כבר סיפור אחר. סיפור שמפריע לשיגרת החיים. הצעקות הורגות אותנו. מסכנים.

ילדים המאובחנים על הרצף הינם חסרי ישע. הם משתוקקים לקבל אהבה ולהשיב אהבה, בדרכם שלהם. הם חייבים להיות במסגרת של שיגרה טיפולית וחייבים להיות מוגנים 24 שעות ביממה. אחרת הם ינבלו לנו מול העיניים. והדבר שהכי מפורר אותי מבפנים, הוא שאני צריך לכתוב ולהזכיר את זה בשנת 2015. זה אמור להיות מובן מאליו, לעזאזל.

אנו חיים במדינה שבה "אוטיסט" ו"מפגר" הינן מטבע-קללות עובר לסוחר. זה מקובל. לאחרונה, כשרצו למתוח ביקורת על ראש הממשלה, השתמשו בין היתר במילה "אוטיסט". רבותי, הוא לא אוטיסט. הוא אטום. כל מי שמקיף אותו - אטום, חסר רגישות. שלא תעיזו לקרוא להם "אוטיסטים". הלוואי והיה להם 10% מהיכולת של בני להרגיש ולתת אהבה. אוטיסטים מרגישים ואוהבים בעוצמות שאנו, ה"רגילים", לא מכירים בכלל. הם פשוט לא משדרים את זה החוצה כמו שהיינו מצפים. זו בעיה תקשורתית. האטימות זו בעיה של אנשים שגרים בינוב ומרכיבים רמקול על הגג שלהם, כי הם מאוד אוהבים להתעלל בנכים. אולי הקללה בכלל צריכה להיות "רמקוליסט".

כל עוד משתמשים בלקויות האלה כקללות ברחוב, נמשיך לקרוא כתבה כזו בעיתון, ונמשיך לראות דבילים המטיפים ש"אין שחור ולבן". לכאלה אני מאחל שיהיו להם רק ילדים אוטיסטים. אני משתוקק לראות את הצדקנות המטופשת הזאת אז, כשמכריזים מלחמה על ההוסטל שהילד שלך ייאלץ להיות בו בגיל בוגר, כי הבית של ההורים כבר לא יוכל להיות המסגרת המתאימה.

וזו מהות הזעם שלי.

טוב, איך מפרסמים את זה עכשיו? פוסט ראשון, אתם יודעים, אני עוד לא משופשף.